באותיות של דם

פעם, כשהייתי בת שבע או שמונה וחזרתי מבית הספר
הושיב אותי סבי על ברכיו וסיפר לי סיפור.
את יודעת מרסל, מספרים, שכשאדם נולד, אלוהים כותב לו על המצח עד מתי יחיה.”
הבטתי בסבי הזקן, זה שבין סדקי עיניו יכולתי לראות עצב, שמחה וגעגוע למולדתו אי שם מעבר לים
ושתקתי.

את מבינה מרסל?” שאל והוסיף “כמה מצוות שתעשי, כמה מעשי צדקה וכמה בריאות שתביאי אל עצמך, ישנו, אולי, במעט, את הקעקוע שיש לך על המצח.”
איזה קעקוע?” שאלתי את סבי המחייך.
הקעקוע שקעקע לך אלוהים, שאומר כמה תחיי“.
אני זוכרת שצחקתי על סבי, שיום אחר כך, בבית הספר, בין הפסקת האוכל לשיעור מתמטיקה, סיפרתי לחברותיי את הסיפור המגוחך שסיפר לי סבי, אני זוכרת שצחקנו יחד על הפרימיטיביות הטמונה באמרתו והלכנו לעיסוקנו.

יום אחרי, בטלפון אחד ומהיר בישרה לי אמי שסבי נפטר בפתאומיות.
הרגשתי איך מלאך המוות מצית מדורה בליבי, כמו אומר לי “זה בשביל כבודו של סבך.”
ואני נכנעת ולוקחת אליי הכל.

עברו כמה שנים, התגייסתי לצבא, השתחררתי, עבדתי בעבודות מזדמנות ובבוקר אחד, כתבתי סיפור שהפך אותי למי שאני, למרסל מוסרי שאתם מכירים.
זכרו של סבי והטעם החמוץ שהשאיר בפי לא מש ממני, גם לא בימי אושר והצלחה.

לפני חודשיים קיבלתי טלפון המבקש ממני, במילים היפות ביותר, להפגש עם חולי סרטן הדם ולכתוב את סיפור חייהם.
תחילה סירבתי, מעולם לא הייתי שכירת עט, לא ידעתי מה זה לכתוב סיפורי חיים של אנשים שאינני מכירה.
אבל באתי. לא יודעת, אולי בסתר ליבי רציתי להוכיח לסבי, שאפשר לשנות גורלו של אדם, שעם קצת מודעות ועזרה, אפשר להביט למלאך המוות בעיניים ולהגיד לו “תראה, ניצחתי אותך.”
ונתתי את הסכמתי לפרויקט.

באחד מימי השישי מצאתי עצמי על רכבת בדרך לחדרה, לפגוש את החולה הראשון. הוא חיכה לי בפתח ביתו, גבר חסון ונאה. בן חמישים לערך, רציתי לשאול אותו איפה החולה איתו אני אמורה להיפגש, אבל עוד לפני שפציתי פה, הושיט לי את ידו ואמר “נעים מאוד, אני פיני.”
איתך אני נפגשת?” שאלתי אותו.
כן, ציפית שאני אהיה חתיך יותר?” חייך אליי. הוא נראה הכל מלבד חולה.
נכנסתי אל ביתו, משופץ כל כך יפה, מפואר ועם זאת טבעי מאוד. אשתו של פיני חיבקה אותו ובתו הקטנה ניקתה את הבית לקראת השבת.
התיישבנו והוא מזג לי ולו כוס לימונדה, לא ידעתי איך לדבר, איך להתחיל, איך לבקש מאדם חולה לגלות לי אודותיו. איך קיבל את זה שיש לו סרטן, למי סיפר ומי הושיט לו יד בימי עצב ופחד.
הוא הביט בעיניו האובדות ואמר לי “את יודעת מרסל, אבא שלי נפטר מסרטן ומיד אחר כך אחותי.”
פתאום נשבר והחל לבכות.
המילים יצאו וגם הסקרנות, השאלות שלי והחמלה.

בסיפור שסיפר לי פיני, שאותו תוכלו למצוא בדף הפייסבוק של עמותת חליל האור. הוא חוזר ואומר ששום דבר לא הכניע אותו, ואת התרופה שיכלה ועודנה מאריכה את חייו, נלחם בשיניים לקבל.
אבל לא לכולם החוזק מרסל” אמר לי ועיניו דומעות “ולא לכולם הממון
הבטחתי לאשתי ובסופו של דבר קיימתי את הבטחתי, בזכות התרופה ובזכות האמונה.
הדמעות כבר אינן
והחיוך בא אל פני לעיתים קרובות יותר.
גם הבירוקרטיה לא תמחק לי את החיוך,
אני נלחם למען חולים אחרים כדי שגם הם יוכלו לזכות בחיים.
אני מתחנן 
ביום שאדע על מישהו שידו לא הייתה משגת והתרופה לא באה אל גופו,
ביום שאדע שהוא כבר איננו בין החיים.
זה היום בו אזכר באבי, באחותי, ובהבלי העולם הזה
והכאב,
הכאב ישבור כל חומה ויכבוש כל תא 
בגופי,
שגם ככה כבר עייף.

סבי אמר לי כי על כל מצחו של כל אדם כתוב באותיות של דם יום מותו.
אהבתי את סבי
אהבת נפש
ולו יכולתי לגלות לו, הו אלוהים, לו יכולתי לגלות לו
שאפשר לשנות
גם את החלטתו של אלוהים.
דמעותיי היו מתוקות
וחיוכו היה גדול יותר.
התעוררו,
אפשר גם אחרת.

 

הגיבו מהפייסבוק

השאר תגובה