החורף הראשון

היום הבנתי את זה, סופית.
כי איך ששמעתי שהולך להיות גשם,
כבר תכננתי איך אצא מהעבודה מוקדם,
אשקר שהגרון כואב לי.
כבר תכננתי,
איך כשיבואו הטיפות הראשונות-
אהיה בדרך אל הקצב לקנות עוף
ואחריו אל הירקן לקנות ירקות.
—
כבר תכננתי,
איך ארוץ הביתה,
בלי להתייחס למים שיהרסו לי את הפן
ולשלוליות שיהפכו לי את העקבים לכבדים.
ידעתי, איך כשאכנס הביתה אפעיל חימום
ואחריו את המערכת- אגיד לביטלס לשיר על יום האתמול
ולמלא לי את הבית בצלילים של אופטימיות.
אחר כך יבוא הגז,
אדליק אותו ואחתוך ירקות, אזרוק הכל לתוך סיר גדול
שלקחתי לאמא שלי כשעזבתי ליפו.
אגב, היא עוד מחפשת אותו.
—
אחרי שאעשה מקלחת
עם אדים שידבקו לראי ונקה 7 מוצק (כי מה לעשות? יש לו ריח של בית)
אצא ואסמס לך.
אני כבר לא הילדה שהייתי,
אין בי רחמים עצמיים.
ידעתי שגם אם לא תענה לי, אלבש איזו פיג’מה עם ציור של באגס באני
ואשב לאכול את המרק.
ידעתי שיהיה לי טעים גם בלעדיך.
אבל ענית לי.
ובאת.
כשדפקת על הדלת-
הגשם פסק
ואני קצת התאכזבתי,
כי זה היה אמור להיות רומנטי,
אבל הפסקת חשמל באה במקומו.
—
והנה נרות על השולחן.
ואתה אומר שיש יותר מדי מלח במרק,
ושואל אותי אם אני מאוהבת?
ואני עונה לך שהיית מת, ואני לא מתאהבת בקלות
ובכלל, למה בזבזת לי כל כך הרבה נרות? נראה לך שאנחנו בקברי צדיקים?
ואתה צוחק, ואני צוחקת
ופתאום אנחנו במיטה-
וברק
ואנחנו סופרים שלוש שניות לאחור
ורעם.
—
ואתה שואל אם אני מפחדת,
ואני עונה שלא,
שאני כבר לא ילדה
ורק ילדות מפחדות.
ואתה אומר שאתה מפחד,
ואני צוחקת ואומרת שזה רק רעם, ממה יש לפחד?
ואתה לוחש “טיפשה, אני מפחד לאבד אותך!”
ופתאום חם לי בבטן
ובגוף.
—
ועם הטיפות באה התשוקה,
וכשאתה יורד קצת למטה,
כדי להראות לי במעשים-
כמה עונג יכול להביא החורף .
הצעקות שלי מתערבבות עם הרעמים
ופתאום אני לא ילדה,
ופתאום אני לא מפחדת,
ופתאום-
זה החורף הראשון,
שמנצח לי את הבצורת