בגידה

הוא יושב מולי בעיניים טרוטות, כ”כ עייף,
בא לו להיות באורגיה של דמעות, רק שהוא כ”גבר” מחזיק
מעמד הוא בקושי מחזיק, כבודו במקומו בקושי מונח.
הוא גילה שהיא בוגדת בו.
היא אולי רצתה “להיתפס” כתמרור אזהרה מרצד.
אפשר להבין אותה והוא מרגיש אחריות ואשמה כבדה.
הוא לא היה שם בשבילה. זנח אותה קצת.
גם את שני הילדים המקסימים קצת הזניח.
נדבק בחיידק העבודה,
בסחרור של איזה פרויקט עצמאי שנמשך כבר יותר מדי זמן.
לא היה זמין בעליל. משועבד לעבודה, והם באמת לא חיים מהיד לפה.
כשכבר הגיע הסופ”ש, הוא היה חוטף עייפת נפוצה.
היא הייתה מתוסכלת, ידעה שלא מגיע לה להסתפק בפירורי אהבה.
הוא לקח אותה קצת כמובן מאליו, והיא הרגישה סדר עדיפויות עשירי.
הילדים בכלל פיתחו שנאה “לנייד של אבא”.
היא הכירה אותו בפוקס, זה התחיל רק בהתחככות מילולית, חידודי לשון.
היא לא תשכח את הפעם ההיא כשהוא נהג ובידו השנייה נתן לה להרגיש אישה.
המאהב היה ממש מפורט, התעלסות עסיסית שלא כמו עם בן זוגה
שבעצם כשהתחתנו הפקידו את השפתיים ברבנות.
הוא היה זמין למענה, ולחש תכופות לאוזניה: “את כל כך אישה”.
איתו היא באמת הרגישה אישה. נחשקת, מלאת חיות וחיוניות.
היא נשבעה לעצמה שאם בן זוגה היה גורם לה להרגיש נאהבת כמו פעם ,
לא הייתה חושבת לעזוב לעולם.

עדי שיבק