השגרה מרדימה אותי

הערב,
תשאל אותי “איך היה היום שלך?”
ואענה לך “כרגיל”
אחר כך תפתח את המקרר ותזמזם איזה שיר.
אקטע לך אותו “שילמת את הארנונה?”
“כן” תענה ותמשיך לזמזם.
כשאקצוץ את הסלט, אציין בפניך
שאני לא סובלת את השיר הזה.

הערב נשב אל מול הטלוויזיה,
תפרוש עלינו כירבולית צהובה עם כתמי אקונומיקה
ותסנן “פחח הוא לא יעבור, הוא לא יודע לשיר”
“מה אתה כל כך ביקורתי?” אשאל “כאילו שאתה זמר אופרה”
תביט בי לרגע ותחזור אל המסך.
בפרסומות תנסה לנשק את צווארי,
אלטף את ראשך במהירות ואגיד שאני עייפה-
בדרך כלל אפרוש לישון לפניך,
אולי אקרא חצי עמוד מספר שלעולם לא אסיים
ואולי סתם אעבור על אסמסים לא חשובים-
מתישהו אירדם
עם הטרנינג הכחול.
אחר כך תבוא גם אתה אל המיטה
ותירדם שניה אחרי.

מתישהו זה יגמר,
זה ידוע וזה ברור.
כי כמה אדם יכול בלי אהבה?
כמה אדם יכול בלי לגעת?
וכמה אדם יכול בלי חיבה?
מתישהו זה יגמר,
אולי אפילו עוד מעט
ואז אתלבש,
אתאפר,
אלבש איזו שמלה חושפנית
ואצא לדייטים בבתי הקפה של אבן גבירול-
הם ידברו על עצמם,
על האכזבות מפרק א’
ועל כמה שהם מאמינים בפרק ב’-
אחר כך, במכונית, ינסו לשלוח יד אל תוך שמלתי.
אעצור אותם ואעלה הביתה.

בבית,
אחפש מישהו שישאל איך היה היום שלי,
לא אמצא.
אז אתקשר אליך
ומישהי תענה-
אנתק.

לפעמים,
שניה לפני שנעצמות עיני
אני מתפללת שאתעורר,
שלא אתן לך ללכת ממני-
אבל השגרה מרדימה אותי-
אז אני שוקעת בשינה,
ולילה טוב לאהבה.

הגיבו מהפייסבוק

השאר תגובה