כמו פעם

יצאנו מאמא שלי עם שני מגשים,
בקבוק לימונצ’לו
וסוודר ירוק שהיא סרגה לאדם.
אני החזקתי את הדברים
ואתה קשרת את אדם בסל-קל
הוא כבר היה רדום.

כשנכנסנו אל האוטו,
התחיל לרדת גשם-
שאלתי אותך אם אולי, במקרה,
אתה זוכר אם הורדתי את הכביסה מהחבל.
“מה כביסה עכשיו? תסתכלי, גשם ראשון”
והפעלת וישרים.
הנחתי את ראשי על החלון
והרגשתי איך טיפות הגשם הדופקות עליו
עושות לי ויברציות נעימות בראש.
ברדיו פוליקר שר על גבר שמבקש מאשתו לבוא לדירה שהוא מצא לה ביפו-
והיא לא עונה לו.
הגברת את המוסיקה,
אבל לא הערתי לך, אדם ישן חזק.

לא דיברנו, כי לא היה על מה
עוד מעט כבר מוצאי שבת, ואנחנו יחד מחמישי בערב,
מיצינו כבר את כל הנושאים.
ברמזור לכיוון הרצליה נגעתי לך ביד
לחצת על הכפתור האדום של החגורה והסרת אותה,
רכנת אליי ונשכת לי את הצוואר,
פלטתי אנחה, שקטה.
והרמזור ירוק.
פוליקר הוחלף בשלמה ארצי,
זו שבת ישראלית באיזו תחנת רדיו.
כשהגענו, יצאתי לשמור לך את החניה
וכשהתקרבת עם האוטו אליי, לא עצרת-
כאילו שאתה הולך לדרוס אותי,
הנחתי את שתי ידיי על המותניים וצעקתי לעברך “נראה אותך”
כמו פעם-
חייכת, הוצאת את הראש מהחלון
ואמרת לי “את עדיין מטורפת”

בבית, חלצתי לאדם את הנעליים ושמתי אותו בלול,
כיסיתי אותו.
בסלון היה בקבוק לימונצ’לו פתוח- ואותך.
“אמא שלך אוהבת לשכר אותנו” אמרת לי
צ’ייסר יחד
ועוד אחד
אני מחמיצה את פניי, וכשאני פוקחת את עיניי
שיניך שוב על צווארי
ואז נשיקה
ורעש גשם בחלון.
התיישבת על הספה
ופתחתי לך את הרוכסן.
כשהרמתי את שמלתי-
תפסת לי את הפנים ואמרת “את תעזבי אותי?”
נשקתי לך ולחשתי
“בחיים לא”
התיישבתי מעליך.

רגע לפני שבאתי על סיפוקי-
ובאת על סיפוקך,
נזכרתי,
איך פעם,
כשהייתי סטודנטית עם צמות ארוכות מדי,
כתבתי טור בעיתון של האוניברסיטה-
על נשים חדשות,
עצמאיות,
קרייריסטיות,
שלא צריכות משפחה כדי להרגיש שהן שלמות עם עצמן.
ומה שהביא לי את הסיפוק,
חוץ מהתשוקה אליך, כמובן-
זו המחשבה,
שיש לי משפחה.

באתי מעליך
והרגשתי
שיש לי משפחה.
והגשם שפעם היה מקלל לי את הלילות,
הפך פתאום
לגשם של ברכה.

הגיבו מהפייסבוק

השאר תגובה