לא מבקשת אהבה

הוא גבר מבוגר,  עם עיניים שחורות ושיער מלא, עם כמה שיערות שיבה עליו.
הוא גר לבד בדירה קטנה במושב ליד כרמיאל. הכרת אותו בדרך חזרה מהצבא,
היית רק בת 19 הלילה הפחיד אותך ותחנת האוטובוס שכוחת האל הפחידה עוד יותר. —

הנחמה היחידה הייתה מרק האפונה שאמא הבטיחה לך והצורה בה אבא מגלגל לך את שמיכת הפוך-
רק אלו עשו לך את החשק להמתין לאוטובוס. ופתאום הוא התיישב לידך, גם אז הוא היה מבוגר-
אבל העיניים שלו, אלוהים איזה עיניים. הוא לא דיבר, רק ישב ובהה בכביש.
חשבת לעצמך, שגם אם טילים היו נוחתים על ידו, הוא היה נשאר באותה הפוזיציה באותו המבט הקפוא על הכביש הריק.
אז אחרי כמה שניות פלטת “האוטובוס הזה, אף פעם הוא לא מגיע בזמן” והסתכלת בו, חיכית לתשובה. —

הוא המשיך לבהות, ורגע אחר כך לחש- “לאן את כל כך ממהרת?”
“הביתה” ענית “כבר שבועיים שלא הייתי בבית”
“ומה יש בבית?” שאל ושקט.
כי היה מרק אפונה, ואבא גלגל לך את השמיכה כמו שאת אוהבת אבל רגע אחרי היו באות הצעקות בין הורייך ואז השתיקה הרועמת.
השתיקה שהייתה הורסת לך את כל השבת ואת כל הנעורים ואת כל הילדות.
“כלום” ענית לו “אתה צודק, אין שם כלום”
“תכף יבוא האוטובוס” הוא מלמל וחזר לשתיקתו. —

רצית שיתקרב, שיציע לך מחסה מפני הרוח-
אולי שישאל, אם יש לך חבר ומה דעתך על גברים מבוגרים יותר.
אם היה שואל, היית אומרת לו שרק אליהם את נמשכת-
שאת נגעלת מהגברים בבסיס שלך, אולי אפילו היית מספרת לו שלפני שבועיים נתת צ’אנס למגבניק אחד שפלירטט איתך באיזה תרגיל פלוגתי-
ורגע אחרי כיבוי אורות, נפגשתם במלתחות ונתת לו לגעת בך,
אולי היית מספרת, שמהרגע שנגע בך, לא חלפה דקה והוא לחש “אני מצטער, לא התאפקתי” עוד כשהבגדים עליו. —
אבל האיש המבוגר לא שאל  אולי זה לא עניין אותו. ו
אולי הוא כבר ידע רצית שיתקרב, שיציע לך מחסה מפני הרוח-
אולי שישאל, אם יש לך חבר ומה דעתך על גברים מבוגרים יותר.
אם היה שואל, היית אומרת לו שרק אליהם את נמשכת-
שאת נגעלת מהגברים בבסיס שלך, אולי אפילו היית מספרת לו שלפני שבועיים
נתת צ’אנס למגבניק אחד שפלירטט איתך באיזה תרגיל פלוגתי-
ורגע אחרי כיבוי אורות, נפגשתם במלתחות ונתת לו לגעת בך,
אולי היית מספרת, שמהרגע שנגע בך, לא חלפה דקה והוא לחש “אני מצטער, לא התאפקתי”
עוד כשהבגדים עליו.
—
אבל האיש המבוגר לא שאל
אולי זה לא עניין אותו.
ואולי הוא כבר ידע.
גם כשהגיע האוטובוס, ועליתם עליו, לא עזר לך עם התיק-
אז ויתרת, הכנסת אוזניות לאוזניים ושמעת את ניק קייב שר לאלוהים.
בכניסה לתל אביב, הוא פתאום ניגש אל המושב שלך
לא הופתעת, כמו ציפית לו, כאילו זה טבעי וידוע.
זזת קצת ועשית לו מקום.
לפתע, החזיק את ידך וליטף אותה “יש לך עור של תינוק”
“הצבא הורס לי אותו” ענית לו “אני נשקית”
הוא הביט בך
המבט הזה, המבט הזה, הרווה לך כל צימאון.
“את לא תבקשי ממני אהבה, נכון?” שאל
“נכון” ענית.
למרות שקצת צבט לך.
—
ומאז, פעם בכמה חודשים
את בורחת אליו, לצפון.
וכשאת עוברת את מפתן דלתו הוא כבר יודע-
אם את עצובה, שמחה, או באה להשוויץ על הקריירה המתפתחת.
ואם את עצובה, ינשק את מצחך.
ואם שמחה, יעמיד אותך במטבח ויבקש ארוחה-
ואם את משוויצה, ישמח בשמחתך וישיב אותך לקרקע.
ובלילות,
כשבאה עלייך התוגה
ותוקפים אותך הזיכרונות,
תמזגי לך כוס יין, תשבי על ספתו האדומה ותביטי בו מצייר.
תמתיני לו.
—
כשיגמור לצייר,
ייגש אלייך-
יפזר את שיערך,
ויפשיט אותך מבגדייך.
כשיבוא לתוכך –
יביט בך באותו המבט הקפוא והמוזר איתו הביט על הכביש.
—
הוא מבוגר,
והוא בודד,
ובבדידותו-
הוא עושה לך ביחד.
והלוואי והיה מבקש שתישארי,
רק שיבקש.
אבל תמיד,
את מוצאת את עצמך לבד,
באוטו,
בדרך הביתה.
—
ורק אלוהים יודע
ואולי גם הלב שלך
כמה,
הבית שלך,
הוא בין ידיו,
ובעיניו השחורות.