מגורשת

 

סחטיין עליי, סוף סוף החלטתי לעשות את זה.
אז אני אמורה להציג את עצמי עכשיו?
אז אני בת 31 אמא ל 2 שזה לפעמים מרגיש כמו אמא ל 20, וכן,
לפי הטייטל כבר ניחשתם שאני גרושה (כן… כן בגיל כזה צעיר, לא, אני לא מתחרטת ונכון, אין מה למהר ולהתחתן מוקדם).
אתם מבינים? אני בניגוד להרבה אנשים מחליטה להתעורר בגיל 30 ולא ב 40
אם משהו לא הולך אז הוא לא הולך. אני לא ״הגרושה ״ הטיפוסית”,
לא התגרשתי בריב ולא בכאסח- להיפך מכבדת את אבי ילדיי היום יותר מפעם.
בכלל המילה ״גרושה״ עושה לי בחילה- אותי אף אחד לא מגרש, לא גורשתי ולא אגורש.
צריך להמציא לזה מילה חדשה, זה כמו המילה ״חורגת״ לאמא , תודו שישר חשבתם על מכשפה.
אני אוהבת לרוץ להסתכל על הים,
שמבחינתי זה המקום הכי רומנטי , עצוב, ושמח שקיים, גן עדן לרגש.
כרגע בעיצומו של התואר השני שלי, תגלו עוד בהמשך.
החלטתי לכתוב כי  לנו, הנשים שהתחתנו והחליטו לנסות את מזלן בפעם השנייה אין ממש מקום ,
תמיד איכשהו אנחנו מרגישות תקועות באמצע.
אם בין כל החברים הנשואים שזה הצליח להם
או במשפחה שמסתכלת עלייך כסוג של כישלון משפחתי.
בגן של הילדים, אה כן ,ובקורות חיים שאת שולחת ובמצב משפחתי כותבת ״גרושה +2״
ולרוב פה העיניים נתקעות.
זה לא הסוף, חכי. גם כשאת ממלאה טופס של 101 את נמצאת במשבצת הרעה.
והשבתות? פעם את אמא ״על מלא״ -לצאת לטיולים , סדנאות, נסיעות, ים , גן חיות ובשבת
לאחריה את רווקה – שקט. אבל תמיד את אמא.
אז הבלוג הזה מוקדש לכן, אותן הנשים שנמצאות באמצע, בין רווקות לאימהות טוטאלית.
אז אחרי ההקדמה הזו נתחיל מההתחלה.
את זוכרת את היום הזה שקמת בבוקר התכוננת לדיון ברבנות?
למרות שאתם לא גרים יחד כבר כמה חודשים
וכבר הספקת להרגיש את טייטל ה״גרושה״ בעולם החיצון,
אחחחח היום הזה של השחרור.
את מגיעה לשם עם העדים.
רק המפגש של העדים בין הצד שלך לשלו גורם לך לעשות פיפי במכנסיים,
כי עד היום הם נפגשו באירועים, בשמחות, או בשבעה של מישהו
ופתאום את יוצרת מפגש כזה
(יוצרת זה נחמד, מתחננת לעדים שיגיעו ותעמידי אותם במצב הכי לא נעים בעולם) למטרת פרידה.
אז הנה כבר נפגשנו ומישהו אפילו הצליח להשחיל איזו בדיחה לשבור את הקרח
ואז יש שקט מעצבן כזה  ומתח העצבים מתחילים לעבוד ( למה לעזאזל התחתנתי ברבנות? )
והנה אפשר להיכנס- אני והגרוש שלי.
עומדים בפני הרב כמו שני ילדים בני שנתיים, שאל אם אנחנו בטוחים? ״
לא כבוד הרב, אפשר עוד כמה דקות לחשוב על זה?
פשוט חיכיתי 4 חודשים עד שקבעתם לנו תור וזה לא הספיק ״
ואז מתחילה החקירה הצולבת והאימות.
את כבר 3 שעות ברבנות  ועדיין נשואה.
בחוץ יושבים איתך אנשים שהולכים לעשות אותו הדבר,
ואת רואה את הייאוש בעיניים שלהם, לא מהגירושין, מהרבנות.
הנה השליח שוב בא,
כל הזוגות מסתכלים עליו כאילו מחכים באיזה אודישן
והוא המלאך שיבשר להם שעברו, מתחיל הטקס.
הקלף שבו רשום שמך ושמו של הגרוש לעתיד נתחב בבית השחי שלך.
הרב מפציר בך ללכת לסוף החדר ולחזור אליו מבלי שהקלף ייפול (מה קורה אם הוא נופל????)
הנה , הצלחתי! ידעתי שאצליח.
אם עשיתי חצי מרתון אני אצליח ללכת עם קלף בבית שחי.
״מגורשת״ הרב ממשיך, ״אתה יכול כבר ממחר להתחתן, ואת יכולה עוד 3 חודשים״
שלא תבינו לא נכון, אני עדיין מאמינה שאמצא את האחד,
אבל 3 חודשים?!!!!! ראבק, למה שמישהו יתחתן אחרי 3 חודשים שוב?
ייקח לי 3 חודשים לשכוח את הטראומה מה-4 שעות ברבנות.
זהו סלפי רבנות וביי.

 

גרושה+2