עד שיהיה לה בית

בימי שישי בערב
היא מכניסה אל התנור
שניצלונים וקצת צ’יפס.
אחר כך, מכבה את האורות במטבח
רק כדי לראות את האור הצהוב שבא מתוך התנור.
זה עושה לה הרגשה של בית,
כאילו היא באמת אפתה משהו.
—
אולפן שישי מתחיל,
ובין כתבה על יוקר המחייה
לכתבה על זמר שהטריד-
היא נזכרת,
איך רגע אחרי הקידוש-
אבא שלה היה חותך מלון ואומר “תטעמי כמה מתוק!”
וכשמיציו היו נוטפים לה על החולצה,
ואמה הייתה נוזפת “את כבר ילדה גדולה!”
היה מבטו של אביה מרגיע את חששה,
מביט לה בתוך העיניים כמו אומר “אין דבר, תאכלי, אני מסכים לך להתלכלך”
—
היום לפנות בוקר היה לה קר,
בעל הדירה מסרב לתקן לה את החימום-
והחורף עושה דרכו לישראל.
גופה התכווץ, כמו גוף עובר זעיר-
היא התחילה להתנועע, מתוך חלום
כדי להתחמם.
ב5 בבוקר לא יכלה עוד,
התעוררה
ולא חזרה לישון.
כשהגיע הבוקר, הלכה לקנות פוך-
היא עייפה ממריבות עם בעלי דירות,
מתישהו יהיה לה בית משלה.
בטוח.
—
אין לה תוכניות הערב,
אף אחד לא הזמין אותה לדייט,
גם לא לסטוץ.
את האמת?
גם מסטוצים כבר עייפה,
היא לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שמישהו נגע בה.
בעצם היא כן זוכרת,
אבל את הספציפי הזה היא מעדיפה לשכוח-
הוא ביקש ממנה לשלם חצי חצי,
והיא שילמה-
רגע לפני שהתפשט אמר לה “אני שמח שאת לא בונה בניינים”
כן,
את הספציפי הזה אולי באמת כדאי לה לשכוח.
—
השניצלונים מוכנים
היא מדליקה את האור במטבח ומוציאה אותם מהתנור
הצ’יפס לא נאפה מספיק,
אבל לא נורא- אם תשים עליו מספיק קטשופ, לא תבחין.
היא יושבת אל השולחן-
ופתאום הולך לה התאבון.
לא בא לה אוכל של גני ילדים, בא לה משהו של בית.
מתישהו יהיה לה בית,
בטוח.
—
אז היא לובשת שמלה שחורה שקנתה בשוק של טירה.
ויורדת אל השכנים,
אל משפחת אדרת (הם גם הועד, אבל ממנה אף פעם לא מבקשים לשלם)
היא דופקת על הדלת ומתפללת שיסמינה תפתח לה ולא מישהו אחר.
ויסמינה פותחת לה, יסמינה בת 60, שמנה, עם צמה ארוכה ואפורה.
ויסמינה שואלת “מה קרה קרידה?”
והיא לא מדברת.
יסמינה שואלת “הכל בסדר?”
ואז היא פותחת את פיה ואומרת “יש לך מלפפון יסמינה? חסר לי לסלט”
יסמינה יודעת.
“הו, דיוס גדול, דיוס גדול!! אם עוד לא מוכן הסלט, בואי ואת יושבת איתנו, בדיוק אני מספרת איך אבא שלי היה גונב שמלות מחבלים בסיביליה ואומר לאמא שלי שזו מתנה, ליום הולדת שלה, כי היא יפה כמו החיים”
רק יסמינה יודעת.
והיא מתיישבת איתם אל השולחן
וכולם אומרים “ברוכה הבאה קרידה, ברוכה הבאה”
—
אחרי כמה כוסות יין
וכמה שירים בלדינו
היא מעזה, ושואלת-
אולי,
אולי רק במקרה,
יש להם מלון? אחד כזה עם הרבה מיץ.
ויסמינה קמה
ואומרת
“מה איתך? את הדברים הטובים שומרים לסוף!”
וקמה לחתוך לה מלון.
—
כשהיא נכנסת הביתה,
היא מביטה למראה בעיניים וחושבת לעצמה
שהלבד הזה הוא בסדר,
הנה-
יסמינה בעצמה אמרה לה
“את הדברים הטובים שומרים לסוף”
אז היא מחייכת,
מלטפת את פניה במראה.
והולכת למטבח,
לזרוק את השניצלונים לפח
ולחכות
עד שיהיה לה בית משלה,
עוד יהיה לה-
בטוח.