עצמאות

ההחלטה להתגרש מגיעה כשאתם פשוט לא מסתדרים עם הזוגיות שהייתה לכם,
מעדיפים להיות לבד.
את לוקחת בחשבון שאת בוחרת בחיים  מסובכים יותר אולי?
קשים יותר כלכלית?
אולי ייקח זמן עד שתמצאי זוגיות?
ובכל זאת זה לא עוצר אותך מלהתגרש. זוכרים את ההרגשה של השחרור מצה”ל?
כמו ילדים אבודים  ,שאין להם מושג מה לעשות עם כל החופש הזה.
אז ככה זה מרגיש אחרי גירושין, החופש שכל כך ייחלת לו, הגיע.
המרדף אחר העצמאות שלך מתחיל ע-כ-ש-י-ו
עד היום לא באמת חיית לבד, אפילו לאכול החלטתם יחד. כל כך  הרבה שנים שאת חיה בשניים,
שכחת מה זה להיות לבד, רק את.
הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך הייתה לפני שפגשת את הגרוש שלך

את לא זוכרת את עצמך לבד וגם לא בטוחה שבא לך לפגוש את ה”אני” שהיית לפני הנישואין.
אני למשל זוכרת את עצמי קופצנית כזו, מלאת אנרגיות, יוצאת ,
מבלה. לא הייתה לי אחריות כל כך גדולה כמו היום.
עבדתי בעבודה מועדפת בלובי של איזה מלון ואחרי כל משמרת הייתי יוצאת ,
מבזבזת את כל הטיפים שקיבלנו באותו הערב,
קמה בשעות הבוקר המאוחרות וחוזר חלילה, האמת, נשמע כיף.

היום  יש לך אחריות גדולה יותר, את הולכת לישון ב 22:00 והפעם האחרונה שיצאת
הייתה לפני…..חודשים (מותק, את רקובה בקיצור)..
היום יש פה  מישהי אחרת. רווקה , רק עם עוד 2 בנות 🙂 שונאת להשתמש במילה “גרושה”.
אבל היי! את החלטת, את בחרת, אז תתקדמי
( יש לי את התמונה בראש של הפמיניסטית הזו שעושה שרירים עם הבנדנה האדומה על הראש).
אחרי זפזופ באינטרנט בכל אתרי הדרושים למיניהם ושליחת קורות חיים
אני מתחילה להתכונן נפשית לעצמאות של מישהי אחרת ,
היא עשתה את זה לפני 68 שנה והצליחה לא רע, קצת כבוד
מכינה בגדים לי ולבנות (כחול -לבן ,ברור!),
גם לעצמאות שלה היא הגיעה אחרי כמה מהלומות בדרך, אז הכל אפשרי.

הבנות מתרגשות, הגדולה מדברת על הפטישים והקשתות עם האורות כבר שבוע…
(בתכלס גם אני מתה כבר לקנות כאלו) מכינה את הקיטבג , עגלה, תרמיל ומקל ומתחילה בצעדה
(מי יזיז את האוטו בחג הזה?!)
אראה את המופע ואז אפגוש את החברים הנשואים שלי
( עד הגירושין הם היו פשוט חברים שלי., מהגירושין נוסף להם שם משפחה וזה החברים “הנשואים”- סוג א׳ , המוצלחים.
ואין לי חברים גרושים עם ילדים , לא במעגל הקרוב לפחות,
אז אין בשם משפחה הזה שהוספתי להם כל הגיון)
מתחיל מופע הקסמים של ג׳יני הגדול או משהו בסגנון.

הבנות מרותקות ואני כבר עם העיניים מחפשת את אלו שהגיעו בהרכב חסר-
לא , לא לזוגיות, אני כבר אמרתי שאני פולניה במקצת, אני רוצה לראות אותם, שאני לא היחידה.
מתעוררת מהחיפושים שאיזה דביל מרסס מאחוריי את הקצף הלא חוקי הזה

המופע כבר הסתיים והלהקה העירונית רוקדת, מרחוק אני רואה כבר את כולם ,
מנופפת להם לשלום.
מהר מהר עולים למצפור שבו כל בני העיר שלי מתאספים לראות את הזיקוקים,
הגברים שבחבורה מרימים את הילדים על הכתפיים. הגדולה שלי מסתכלת עליהם
״ אמא אני לא רואה כלום״ (למזלי הקטנה כבר נרדמה בעגלה) מה אני אגיד לכם ,
גם אם הייתי עם עקבים של 10 ס״מ
והייתי שמה אותה על הכתפיים סביר להניח שלא הייתה רואה משהו.
אבל מה אני אעשה…
אני חייבת להראות לה שאני מנסה ולפחות שתראה רק חלק מהניפוץ
עצמאות אמרנו, לא?
״יאללה תעמדי על הספסל וארים אותך על הכתף שלי”
הההווו…אלוהיםםםםםם… תעשה שזה ייגמרררררר..:)))

הכתף שלי בוערת ומר ראש העיר שלי שפך ים של כסף על הזיקוקים
אז זה פשוט לא נגמר, מכספי הארנונה,  היקרה-אם יורשה לי, שאני משלמת,
מוציאים לפועל את מופע הזיקוקים והסבל לכתף שלי.

כשמופע האימים נגמר וכולם נשמו לרווחה ושוב החל קצף דביק להתפזר לכל עבר,
אחד החברים מצהיר לעברי  שנה הבאה עושים על האש אצלך!״
אני כבר מתחילה להגיד את המילה ״ברור״ אבל אז, נופל האסימון,
שנה הבאה? רגע, רגעעעעע סטופ עולם!
שנה הבאה אני לבד! שנה הבאה הן אצל הגרוש ביום העצבנות!
אה!!! אתן רואות, מי אמר שבגירושין אין פלוסים?
ג’יני הקוסם , בשנה הבאה אני לא באה למופע שלך תתמודד.
״ לא חביבי, שנה הבאה אני לא פה, אני בפריז או לונדון או יוון או אמסטרדם אוו תל אביב
(הנה חזרת למציאות מותק) איפה שלא אהיה שנה הבאה חוגגת עצמאות כמו רווקה״ אני עונה לחבר.

הגדולה עולה על העגלה של הקטנה ומתחיל המסע הביתה,
מאות של אנשים נוהרים מהמצפור
ואני עם חצי חיוך וקשת טיפשית  על הראש (אני די ילדותית,
לגמרי רציתי את זה) חוזרת הביתה מדמיינת את חג העצמאות הבא שלי
בטח כבר הכל יהיה אחרת, עבודה חדשה, סיום התואר השני,
זוגיות חדשה, הבנות יהיו גדולות יותר ויהיה קל יותר.
נפרדת מהחברים שלי , ששנה הבאה סביר להניח יהיו פה שוב
כן ,כן, הם יהיו פה ויכאבו להם הכתפיים , יתיזו עליהם קצף, ואני, אני אחגוג אחרת.
אני מתה עליהם כן?
אבל הם צריכים להיענש על זה שזה הצליח להם. לא ככה?
מין שוויון בנטל שכזה.

גרושה+2