הצד האדיש שבי

איזה מבט היה לך,
לפעמים הייתי מנסה לקרוא את המחשבות שלך במבט הזה.
הצד התוהה שלי היה מנסה לחשוב מה היית אומר לי.
לא השארת לי כל כך הרבה זמן לתהות וישר היית אומר “אני אוהב אותך”.
זה צד “קורא המחשבות” שלך.
כמה מאושרת הייתי.
איתך.

 
לפעמים פחות, אבל הכל היה נעלם
כשהיית חוזר להיות זה שהתאהבתי בו.
לפעמים היית מעלים את הצד האוהב שלך,
כנראה שהרגיש לך יותר מדי אוהב.
זה צד שלא יכולתי להבין בך,
הצד הזה שלך הרחיק אותי.

 
גם לי היו צדדים. כל צד וצד שלי אהב אותך.
גם הצד שרצה שקט, עבר לצד אחר של געגוע.
לפעמים בשניות ולפעמים בדקות.
הצדדים שלך היו לפי תקופות.
יכולת להיות עם צד אוהב שבוע ומיד לעבור לצד אחר
שלא יכול לסבול את הנוכחות שלי לחודש.
יכולתי להיאחז בצד האוהב שלך לנצח,
אם היה נשאר עם הצד האוהב שלי
קצת יותר זמן מהצדדים האחרים שלך,
שהיו מאכזבים כל כך.

 
רקדנו עם הצדדים שלנו עד שנגמר לנו השיר.
זה היה ריקוד שהקצב שלו היה מסחרר.
נשארתי לרקוד לבד לצלילי השקט והדממה.
ומבפנים התנגנה לה מנגינה רועשת שלא נתנה לי לישון.
ראיתי אותך כמה פעמים אחרי שנפרדנו.
פעם, צד אחר שלי היה מתפרץ בבכי אחרי כל מפגש
והלב היה מחסיר פעימה.

 
אתמול ראיתי אותך, בפעם האחרונה
ולא הרגשתי דבר.
הלב פעם בקצב אחיד ורגיל,
הוא לא שינה את הקצב שלו לשום קצב אחר.
זה קרה כאשר כל הצדדים התעוררו ועברו לצד אחר
הצד האדיש שבי.

לירון יוחאי