סבתא חביבה-מרסל מוסרי

 

בשכונה כולם היו צוחקים על סבתא
המבנה שלה היה גדול.
כמה שמנה היא הייתה, הכתפיים שלה היו חסונות
והפנים שלה גבריות כאלה,
כאילו אלוהי הנשיות פסח עליה.

סבא, אם אפשר לקרוא לו ככה
עזב אותה עוד כשהייתה בהריון עם אבא שלי.
היא מספרת שערב אחד, כשחזר מהמפעל
עשתה לו הפתעה והכינה לו מרק אפונה, כמו שהוא אוהב.
הוא לא נגע במרק, גם לא טעם
רק הסתכל בה ואמר “אני מת עלייך חְביּבַּה, אבל לא יכול ללכת איתך ברחוב, אנשים מדברים”
יום אחרי לקח מזוודה והלך לגור אצל אמא שלו.
—

סבתא אף פעם לא הורידה דמעה
אמרה שדמעות רק אלוהים יכול להוריד,
ולמה?
כי רק הדמעות שלו נותנות לנו פירות
למי יעזרו הדמעות שלה?
למי?

אתמול עברתי בשכונה שלה בלוד,
התריסים מוגפים, החלונות מאובקים
והתמונה של הבאבא סאלי על הדלת נעלמה.
רציתי לדפוק לה בדלת,
להגיד לה “סבתא חְביּבַּה, תכף באות לי הדמעות, איך עוצרים אותן?”
רציתי שתשפוך מים אל ידיה הענקיות ותשטוף לי את הפנים
כמו פעם, כשבאתי אליה שיכור אחרי שפיטרו אותי.

רציתי שתסתכל לי על הפנים,
תלטף לי את הראש
תצחק ותגיד “אתה מכוער כמו סבתא שלך, אבל מה? הלב שלך כמו האמצע של הלחם”
רציתי למצוא מישהו בשכונה,
אחד שפעם צחק עליה
לבוא אליו בעצבים ולצרוח לו בפנים “שכל פעם שצחקת על הגוף של סבתא שלי, תתחלף לך בתרופה, אמן”
וללכת.

אתמול בשכונה רציתי אותך סבתא חְביּבַּה–
רציתי אותך כמו נווד למים,
כמו תינוק לפטמת אמו,
כמו האדמה שצמאה לגשם,
הגשם של הדמעות שלך סבתא חְביּבַּה–
הגשם שהשקה לך את היופי,
יפה שלי את סבתא
יפה שלי.